מפעל המים – אז ועתה

בעיית המים המתוקים, הטובים לשתיה ולחקלאות, הציקה מאוד. אמנם המתיישבים התרגלו לשתות תה מלוח וקפה מלוח ממי הבאר המקומית , "באר משה", שנחצבה ביוזמת ועדת פיל בשנת 1938, אבל הניסיון בניצול מים מליחים עדיין היה בחיתוליו.

עמים שפירים צריך היה לקנות ולהוביל למצפה מהכפר הבדואי ביר עסלוג', מרחק 7 קילומטרים מזרחה, בהתחלה בעגלה רתומה לסוס ואחר- כך במיכל מחובר למשאית.

במגמה להרבות בניסיונות לשם פיתוח חקלאות מודרנית, עלה הרעיון לנצל את מי השיטפונות הזורמים בוואדי עסלוג'. לשם מימוש הרעיון נשלח למצפה רביבים איש מחלקת המים של הסוכנות היהודית, המהנדס דב קובלנוב, שתכנן ובנה שכם אחד עם אנשי המקום ועובדי סולל – בונה, את המפעל לתפיסת מי השיטפונות ואגירתם. המפעל כלל סכר הטיה, תעלת הטיה באורך של 950 מ', בריכות אגירה, ול?ימנים (ערוגות) מפולסים המוכנים להשקיה מהירה על-ידי הצפה. מאוחר יותר נחפרה בריכה מצופה זפת לאגירת ארבעים וחמישה אלף קוב של מי שיטפונות. אלא שקשה לתכנן חקלאות אינטנסיבית באין ודאות מתי יגיעו השיטפונות, מה תהיה עוצמתם ומה יהיה משך זרימתם. אעפ"כ במשך כ-10 שנים הושקו השדות והמטעים במי השיטפונות שנאגרו .

רק בשנת 1959 חוברו רביבים ומשאבי שדה לשלוחה של מוביל המים:"ירקון נגב" לימים "המוביל הארצי". מרגע שמגיעים לרביבים מים קבועים ומתוכננים, מפעל אגירת מי השיטפונות ההיסטורי הולך אט אט ונהרס.

כדי לקבל היום מושג על משמעות ההחלטה הנועזת בשנת 1944, להקים את מפעל המים, וכדי להתרשם מהיקפו, הוצב בימים אלה דגם מצומצם של המפעל הגדול אשר נבנה לפני עשרות שנים בשטח. הדגם נמצא באודיטוריום במרכז המבקרים במצפה והוא מלווה בתמונות ,הסברים וסיפורים.

רוצים לעשות סיור היסטורי במוזיאון?

מצפה רביבים הינו אתר מורשת המשחזר את סיפור ראשית ההתיישבות היהודית בנגב לפני קום המדינה-בשנת 1943.

הסיור באתר מזמין את המבקר להתרשם מאותם מקומות אשר אוישו ונבנו על-ידי קבוצת הראשונים.

מלהזמנת אירוע / סיור